כשעמית שלי היה בן יומיים העזתי להכניס אותו לתינוקיהכדי לבקש שיעשו לו מקלחת.אני כבר הייתי שבורה,חסרת כוחות,הגוף כאבוהלב היה עייף.כשהפשיטו אותו וראו אותוהרופאה שהייתה שם התחילה לצרוח עליי,אמרה לי שאין לי חלב בציצי,שאני מייבשת את הילד,ירדה עליי בטירוף,נכנסה בי בכל הכחואני התחלתי לרעוד.אפילו לא הצלחתי להגיד לה,'רגע, שנייה,אני אמא אחרי לידה,תקשיבי בבקשה,אני יודעת להיניק,יש לי בת שנתיים בבית שינקה עד לא מזמן.התינוק שלי מחרבן ומשתין,תקשיבי,העור שלו נראה כזה יבשכי סירבתי לעשות לו מקלחת.'ולא הצלחתי.שתקתי.קפאתי.האמנתי לה בלב תמים שמשהו מקולקל אצלי,שאני לא יודעת להיניק.התחלתי לשאוב ולשאוב כמו פסיכית,להפציץ אותו בחלב שאוב,רק שתפסיק להאשים אותי בהרעבת הילד שלי.עד היום אני חושבת,שהטראומה הזאת,שקרתה יומיים אחרי הלידה טלטלה אותי,ניערה לי כל עצם ווריד בגוף,הפכה לי את הלב והבטןלעולם לא אשכח אותה.בשנים האחרונות החוויה הזו מציפה אותי,חוסר האונים,העדינות והשבריריות שהייתי בה,עמית המתוק שלי,מה הוא שמע עליי,מה הוא הרגיש,איזו מן אמא הולידה החוויה הזו?היום, כשאני מלווה אמהות באימהות שלנו,סיפור הלידה תמיד עולה,באיזשהו קשר מאגי, קרמתי מטורף,ללידה שלנו תמיד יש קשר,לחיים שלנו היום.כנראה סיפורי הלידה שלנו, לעולמים ישאירו את הצלקת שלהם.תודה על ההשראה Hadas Kellnerעל התמונה הכי מיטיבה עמנו שחר ויצמן70Ronit Bar Ilan, Suzi Mor ו68 נוספים47 תגובותלייקתגובהשתף/שתפי