מסכימה לגדול

  יותר מידי ימים הפלתי את  כובד מסעי על הילדים שלי. מי לא? 

את אי הנחת שחוויתי בעשייה שלי, 

את המירמור על ההורים שלי, 

 את הכאב הגדול שחי מול האיש שלי- הנחתי על הילדים שלי.

 בחוסר סבלנות, בוויסות רגשי שחי בתוך גלים,  

בחוסר חשק להיות בשום פנים ואופן הנותנת- 

ילדה פצועה, נטושה ועזובה שרק מלקטת פירורים של אהבה, 

צמאה שמישהו ייראה אותה ויגיד לה שהיא טובה,  

אהובה ובאמת משהו מיוחד. 

בקשה של ילדה. 

כשהבקשות התחילו להיערם להם אל מול השולחן של הוריי,  

האיש שלי והעבודה שלי- כבר הייתי ממש מתוסכלת. 

איך אישה טובה וראויה כמוני עדיין עוסקת במלאכת הליקוט? 

איך אישה מוכשרת ונהדרת שכמוני לא ראויה לאהבה שתזרום לעברה? הכאב היה בלתי נסבל. 

כשהייתה בי הסכמה לפגוש עוד ועוד את הילדה ההיא- 

השסועה, הפצועה, העזובה ולתת לה יד אוהבת ובוטחת, 

יכולתי להירגע ולהשיב לעצמי את אשר ביקשתי. 

רק כשהבנתי שאף אחד לא ישתנה בשבילי, 

אף אחד לא ייספק לי את צרכיי,  

הסכמתי לקחת בעלות על החיים שלי וזה היה כואב מאד. 

זוכרת אותי כלא מאמינה, 

אני, שכל חייה טיפטפו לה אהבה ענקית לעיניים ולידיים, מתבוססת במיץ של עצמה ורק מתחננת לקרבה?

 זה היה באמת בלתי נסבל, 

אבל הייתה בי הבנה עמוקה ואדירה, 

שמפה יש רק דרך אחת וככה שוב ושוב, 

מצאתי את עצמי אוספת את חלקיי הדרוכים על הריצפה באמונה ובתקווה לגדול ולצמוח מתוך הכאב ההוא. 

שנים שאני מלווה תהליכי ריפוי אישיים ומשפחתיים,  כי אני קודם כל מסכימה להיות תלמידה.